פסק-דין בתיק ת"א 34806-03-10

בפניי תביעת פינוי של בת-זוג של דייר חוזי ותביעת חוב דמי שכירות בסך של 33,981.81 ש"ח. התביעה מעוגנת בדחיית בקשת בת הזוג להיות מוכרת כ"דייר ממשיך" וחוב דמי השכירות. דחיית הבקשה מתבססת על כך שלנתבעת, בת-הזוג, יש דירה אחרת. בענייננו, המנוח היה זכאי לדיור ציבורי ונחתם עמו ואשתו הראשונה חוזה ביום 10.3.81. הוא גר בדירה במחלוקת כדייר חוזי ברציפות לפני נישואיו עם הנתבעת. המנוח נפטר ביום 27.11.08. הנתבעת והמנוח נישאו בשנת 1985, והם גרו בדירה ברציפות.

טענת ההגנה של הנתבעת מפרטת עובדתית נסיבות בהן לפני נישואיה היתה לה דירה בדיור הציבורי שהיא רכשה מהנתבעת בשנת 1983. כשהיא נישאה למנוח היו לכל בן-זוג ילדים מנישואים קודמים, אך המנוח לא הסכים כי הבת הקטינה של הנתבעת, דיאנה, תבוא לגור עמם, ולכן הבת נותרה לגדול אצל הסבים, הורי הנתבעת, והדירה שלה שימשה מקור לפרנסת הבת. לצורך כך גם נחתם ייפוי כוח נוטריוני והיא גם ערכה צוואה ולפי שני מסמכים אלה, הדירה עוברת לבת דיאנה.

לנתבעת גם ילדים מנישואים עם המנוח, ולמועד הגשת תצהיר עדות ראשית על-ידי הנתבעת נטען, כי לפחות בן אחד הוכר על-ידי הנתבעת כזכאי לדיור ציבורי.

באת-כוח הנתבעת טענה כי יש לבחון את זכותה של הנתבעת על-פי זכאות הזכאי, המנוח, שלו לא הייתה דירה נוספת. טענת עמידר, וזו גם עמדת משרד השיכון, היא שעם נישואי המנוח לנתבעת פגה זכאותו שכן היה לו קרוב, בן-זוג, עם דירה, ולכן במועד פטירתו הוא לא היה זכאי. הוא לא פונה מטעמים הומאניים כי עמידר לא מפנה דיירים חוזיים בתנאים כאמור. אולם משמע שעוד לפני מועד פטירת המנוח הוא חדל להיות זכאי ולכן הנתבעת אינה יכולה ליהנות מהזכות להיות "דייר ממשיך" לפי ההגדרה של "דייר ממשיך" ( סעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998).

הנתבעת ביקשה להקיש קיומן של זכויות מהתנהלות התובעת, שלא עמדה על זכויותיה עם נישואיה למנוח. דהיינו שהנתבעת זכתה בזכויות אשתו המנוחה של המנוח בעת שנישאה למנוח. עמדה זו לא התקבלה על-ידי בית-המשפט העליון שדחה ניסיון קודם להמשיך לדור הבא את ההתנהלות האמורה שהייתה לפנים משורת הדין [רע"א 1936/12 נשיא נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם, 4.4.12 - פורסם בנבו)].

נקודת המוצא של בחינת זכאות הנתבעת היא לבחון האם המנוח היה "זכאי" בעת פטירתו ( סעיף 3(א) לחוק, כניסוחו לפני תיקון תשס"ט, הרלבנטי למחלוקת). "זכאי" הוא מי שהתגורר בדירה ציבורית תקופה של חמש שנים לפחות ואין בבעלותו או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים (סעיף 1 לחוק). בעת הפטירה למנוח לא הייתה דירה אחרת אך לאשתו, הנתבעת, הייתה דירה אחרת.

אשתו עונה על ההגדרה של "קרוב" ( סעיף 1 לחוק), ועל כך אין מחלוקת. לכן במועד פטירתו הוא לא היה "זכאי" ולכן הנתבעת אינה יכולה להיות "דייר ממשיך".

הנתבעת גם טענה כי נקודת המוצא שהייתה לה דירה אחרת אינה נכונה כי היא ערכה צוואה והורישה את הדירה לבתה דיאנה, ובנוסף היא גם חתמה על ייפוי-כוח נוטריוני. על-פי נספח ת/2 לנספחי תצהיר עדותה הראשית של הנתבעת, הנתבעת ומנהל מקרקעי ישראל חתמו על חוזה חכירה ביום 18.10.83 בהתייחס לדירה ברחוב רחבת הראל 12/11 (78/11), באר-שבע, ועל שטר חכירה.

הנתבעת חתמה על ייפוי-כוח כללי, נוטריוני, לפיו היא ייפתה את הוריה כשלוחיה, בשנת 1982, כולל סמכויות ניהול, מכירה של הדירה וכן הוראות לגבי הבת דיאנה ( נספח ת/4 לתצהירה). הצוואה אינה מעבירה את הזכויות בדירה בחייה של הנתבעת, וייפוי-הכוח הכללי הוא ייפוי-כוח לשלוח ולא ייפוי-כוח בלתי-חוזר לטובת צד שלישי אגב עסקת-מכר של דירה. הנתבעת סמכה על עורכי-דין אך בהיעדר נתונים מה היו הוראותיה לעוה"ד, התוצאה היא שהדירה נותרה בבעלותה, בהיעדר ראיות שהיא נמכרה. החתימה על הצוואה לא יצרה "מתנה" בחיי הנתבעת ( סעיף 1 לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965). מאחר והנתבעת נישאה למנוח אחרי פטירת אשתו, היא גם לא הייתה יכולה להיכנס לנעליה, כפי שנטען בעל-פה.

הנתבעת הגישה גם תביעה שכנגד יחד עם בתה בת-אל, שהיא בת משותפת לה ולמנוח. תביעה זו הופרדה מתיק זה (מס' 4964-04-12). נטען כי בת-אל, כבת של המנוח, זכאית להיות דייר ממשיך, אך כאמור המנוח, בעת פטירתו, לא היה זכאי ולכן הדור הבא אינו יכול להיות "דייר ממשיך" כאמור לעיל.

באשר לחוב דמי השכירות - לא הועלו טענות כנגד החוב, למעט הצגת מצב כלכלי ובריאותי לא פשוט של הנתבעת.

מכל הטעמים האמורים - התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 33,989.81 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 21.3.10, יום הגשת התביעה, ועד ליום התשלום המלא בפועל.

הנני  מחייבת את הנתבעת לסלק ידה מהנכס נשוא התביעה ולהחזירה לתובעת כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ.  

כן תשלם הנתבעת לתובעת את הוצאות המשפט בתוספת ריבית והצמדה מיום הוצאתן בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 4,095 ש"ח. הסכום כולל מע"מ. לסכומים אלה יתווספו ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, כ"ו בחשון תשע"ג, 11/11/2012 , בהעדר הצדדים.

חתימה התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: